ומה עכשיו? מאמר דעה

קשה לומר שהתנהלות האמריקאים בחתימתם על ההסכם עם האיראנים הפתיעה אותנו. היו לכך סימנים מעידים לא מעטים בהתבטאויות אנשי ממשל טראמפ בחודשים האחרונים וגם הנשיא עצמו. היה ברור שהתקבלה החלטה אצל האמריקאים שייחתם הסכם עם איראן ויהי מה, מפני שזה האינטרס האמריקאי הברור והאינטרס הישראלי הפך להיות לא רלוונטי.

ארצות הברית רואה בנו אמנם בת ברית, אבל אל לנו להתבלבל, הם הפיל ואנחנו הזבוב על גבו. הפכנו להיות פרוקסי אמריקאי על מלא ולכן הנשיא טראמפ מרשה לעצמו לומר ״ ביבי יעשה את מה שאני אומר״. יש מחיר לתלות שלנו המוחלטת בחימושים אמריקאים וב״הסתחבקות״ המדומה עם הנשיא.

האיראנים, תמרנו באופן מעורר הערצה את המו״מ עם האמריקאים והבינו היטב את האינטרס האמריקאי. הם בכל נקודה במהלך המשא ומתן מתחו את החבל עד לקצה ולעיתים גם ״הסכימו״ לספוג תקיפה צבאית אמריקאית מזערית ושבו מייד להמשך המשא ומתן וכך מחד נתנו לאמריקאים את התחושה שכל הישג לכאורה במשא ומתן מושג בקושי רב, מאידך הם גם הרוויחו זמן וגם קבלו את מבוקשם. כנראה שזאת גם האסטרטגיה שנראה בהמשך, אבל סיכוי טוב שההיבריס יגרום להם ללכת רחוק מדי והם כנראה יסכלו את ההסכם במו ידיהם בכוונה או בטעות.

כרגע עלינו להתמודד עם המציאות שנכפית עלינו ולנסות לצמצם נזקים מדיניים מול בעלת בריתנו והשכנים מסביב תוך שימור ההישגים הצבאיים שהושגו בזירה הלבנונית מול חיזבאללה. לא אתייחס לנושא הפוליטי בתוך ישראל, רק אומר שזה הזמן לשים את הפוליטיקה בצד ולא חשוב מה המחיר, להתעשת, לגלות מנהיגות ולקחת יוזמה מדינית כדי לשמר עדיין מה שאפשר.

ישראל חייבת לקדם את המשא ומתן עם לבנון ולהגיע למצב של חתימה על טיוטת הסכם במהלך השבועות הקרובים גם במחיר וויתורים היכן שניתן מבלי לפגוע במטרה. השארות ברצועת ביטחון במתכונת הנוכחית היא נטל זמני רק כדי שיהיה על מה להתמקח ולוותר בדרך לחתימה. מעבר לזה, מאחר ולא ניתן להמשיך בלחימה משמעותית (למשל, כיבוש נבטיה, שכנראה היא אסטרטגית עבור חיזבאללה), הרי שעלינו למזער אבדות ונזקים במקום שכבר היינו בו ונכווינו.

ההסכם עם לבנון הוא קריטי והוא הדרך היחידה לנטרל את החזרה של איראן לשלוט בלבנון. הסכם יכריח את הממשל הלבנוני להתמודד ברצינות עם חיזבאללה, וחלק מההסכם חייב להיות כולל התערבות של כוחות חיצוניים בסיוע לממשל הלבנוני גם צבאית וגם כלכלית כחלק מהמלחמה בכסף האיראני שישוב לזרום לחיזבאללה. הקרב על שיקום דרום לבנון בין ממשלת לבנון וחיזבאללה חייב להיות מוכרע במסגרת ההסכם, כך שיהיה ברור לפליטים הלבנונים מאין יבוא עזרם.

הסכם עם לבנון יעמיד במבחן את איראן, שאם תנסה לסכל אותו, בעצם תפגע בהסכם עם ארצות הברית ותעמיד בסכנה את ההישגים העיקריים שלה במפרץ ובתוך איראן. היא תועמד במבחן, להקריב את חיזבאללה ככוח צבאי או לפחות לשמר אותו ככוח פוליטי.

בסוריה, למרות כל מי שטורח להזכיר לנו שאחמד א-שרע, נודף ממנו ריח של דאעש, הריני להזכיר  לכם שהוא נשיא סוריה, מקובל ואפילו מוערך על מדינות רבות ברחבי תבל ואם הוא ייפול, כנראה נקבל משהו קיצוני הרבה יותר. לזכותו יאמר שהוא פרגמטי, לאומן סורי ואינטליגנט. ואחרון, הסכמים חותמים עם אובים ולא עם חברים.

ההסכם שייחתם עם סוריה כנראה יהיה סוג של הסכם אי-לוחמה ותחילת תהליך של נורמליזציה בין המדינות. במסגרת ההסכם ישראל תצטרך לסגת לגבול הבין לאומי על בסיס ההסכם משנת 1974. צריך לנסות להגיע להסדרה של נוכחות ישראלית בכתר החרמון, לפחות כל עוד לא ממומש הסכם עם לבנון, וכמובן להבטיח את שלומם וביטחונם של הדרוזים בסוריה.

שני ההסכמים האלה, אמורים ראשית, בפן הבין-לאומי, להפחית את הלחץ על ישראל, לסכל ולו חלקית את התוכניות של תורכיה באזורינו ולבסס אותנו כחלק מהסדר המסדרון הקרקעי בין המפרץ לים התיכון, ולשקם את היחסים עם ארצות הברית. זה.

ומה שחשוב הרבה יותר, יקרב אותנו לסגור שתי זירות לחימה פתוחות בצפון. להוריד את הנטל הכבד מעל צה״ל שזקוק בדחיפות לאוויר לנשימה כדי להתארגן ולהתחדש לקראת האתגרים העתידיים באיראן ובעזה, וכמובן להחזיר אלפי אנשי מילואים לשקם את עצמם ומשפחותיהם. 

ולכל מי שיאמר שהאסטרטגיה החדשה של רצועות ביטחון סביב לגבולות הבין-לאומיים שלנו הן הפתרון, אומר, מדינה שאינה מסוגלת להגן על עצמה במסגרת הגבול הבין-לאומי שלה, הרי שאיננה ראויה להיות מדינה. איננו יכולים להמציא חוקים לעצמינו והישאר כחלק מהקהילה בין-לאומית. צה״ל תפקידו לשמור על הגבולות ולחצוץ בין הגבול לאזרחים. מנהיגינו צריכים להגדיר לצה״ל את המשימות ומחויבים לוודא שצה״ל מבצע.

האסטרטגיה הנכונה והוותיקה של בן גוריון, של צבא חזק, שיודע לנהל מלחמות קצרות ולהעביר את הלחימה במהרה לשטח האויב, היא הנכונה. הבעיה שאנחנו מאז מלחמת ששת הימים ב 1967, לא טרחנו לממש אותה. וכל מי שחושב שצבא קטן וחכם מספק, אומר שטעות בידו. צבא גדול, חזק ובעיקר חכם. זה העתיד.

כתב: גידי הררי

www.gidiharari.com